גיוס חובה

כוונתי במאמר זה היא להעלות שאלות על טיב השיח שהחברה מקיימת סביב שאלת גיוס חובה.

לעתים, יש בי ההרגשה שההנהגה הרבנית בציבור החרדי מכשילה את הציבור שהם עומדים בראשה. ההנהגה החרדית, מסיבות פוליטיות פשוטות, מנציחה מאבקים ישנים שהיו בתקופת קום המדינה ומעדיפה להשאיר, כלפי חוץ בלבד, את הרושם שהציבור החרדי הוא מיעוט נרדף במעין נרטיב פוסט-שואה. המחשבה שכאילו הבחור החרדי לא מחוזק דיו להתמודד עם מה שיראה או ישמע בצה"ל מעלה גיחוך. נראה שלמנהיגים החרדים יש הערכה מאד נמוכה של הציבור שלהם. האמת היא שהציבור החרדי הוא בוגר מספיק ומבוסס דיו לקחת אחריות ולשחק תפקיד חשוב בחברה הישראלית - אדרבה, אם הציבור החרדי יכול לתרום לחברה אזי זוהי חובתו גם כן. זו אינה שאלה של גיוס חובה או שרות למדינה אלא הרבה מעבר לכך. מדובר על תנועת הציבור החרדי מתודעת הקורבן והנרדף לתודעה של שותפות גורל ואחריות אזרחית. תרומתם בפועל לחברה הישראלית פחות חשובה.

הבעיה היא שמשני עברי המתרס מקננת התחושה ש"אנחנו נשנה אותם" או לחילופין ש"הם מנסים לשנות אותנו" – כאילו החברה החילונית והחברה החרדית לא הבינו שכל אחת אינה הולכת להיעלם. אם יש דבר אחד שוודאי יצטרך להישתנות זה ככל הנראה, הצבא. במידה והוא רוצה להיות הצבא של כל אזרחיו, צבא העם, הוא יצטרך לקבל את העובדה שיש ציבור לא קטן של חיילים בתוכה, שלא הולך להופעות רוק כחלק מתרבות הפנאי שלו או נהנה לשמוע שירת נשים. התודעה הצבאית הדוגלת שכל החיילים שווי נפש מהיותם חלק מהצבא, מתעלמת מהעובדה שהחברה הישראלית אינה הומוגנית והצבא, כמו כל גוף אחר, הוא פנומן חברתי – יציר כפיו של החברה ולא יוצר חברה, ואם הצבא לא ישתכלל וישקף נכון את החברה כולה אלא יטען לבלעדיות מוסרית הוא עלול להפוך לסוג של אנכרוניזם – מעין עבודת אלילים.

תודעת החברה אכן משתנה בקצב מהיר. כולנו מכירים את הסיסמה הגאונית של גולן טלקום "מספיק להיות פראייר". אין ספק שלהיות פראייר זה הבזיון הכי גדול בארץ. לעמוד בתור בדואר, לא לנסות להיגנב פנימה באמצע פקק, לוותר למען כבוד חברך – פירושו להיות לפלף, חלש. ההשתמטות מצה"ל, פטור משירות בגלל סעיפים נפשיים כאלה ואחרים הוא בעלייה ומספר משרתי המילואים בירידה. אנחנו כבר לא מוכנים לעשות את מה שאנחנו מאמינים בו רק מתוך כך שמאמינים בו. אנו צריכים שכולם מסביבנו ימחאו כפיים ובנוסף, שכולם ירוצו איתנו לקול צעקת "אחריי!". לרוב, במקום שנשאל "למה אנו מתגייסים?" אנו שואלים "למה אנחנו מתגייסים לבד?"

שאלת ההשתתפות של הציבור החרדי בנטל הציבורי או בניסוח אחר ההשתלבות של הציבור החרדי בחברה הכללית היא שאלה עדינה וכבדת משקל וראוי לתת עליה את הדעת.סביר ולגטימי שיהיו לגביה חלוקי דעות ואף חריפות, אבל מפתיע שכולנו מכוונים לנושא הזה רק סביב שאלת הגיוס לצה"ל. האם הצבא כל כך קדוש, כור ההיתוך של החברה הישראלית, שאנחנו לא מסוגלים לחשוב על פתרונות יצירתיים לבעיה וחייבים להיכנס לשיח של הורדת ידיים? פני הדברים הם שלמרבה הצער המכנה המשותף של החברה הישארלית היא נשיאת נשק. ככל הנראה אנחנו חברה כה מיליטנטית שמי שלא נשא נשק מימיו לא יוכל להיות ראש ממשלה. ההתעקשות שלנו בתור חברה להעלות על נס את הצבא כערך מאגד ומאחד את החברה הישראלית, מצביע על דלות עומק תרבותי-חברתי ועל העדר מכנה משותף הומני וערכי. במציאות של תהום תרבותי-כלכלי בין הפריפריה לבין המרכז ובהתחשב בתרחיש בצהלה ראוי שניקח ללב את דבריו של מרטין לותר קינג בהתנגדותו למלמחת ויטנאם:

“So we watch them in brutal solidarity burning the huts of a poor village, but we realize that they would never live on the same block in Detroit”

ולמקרה שלא הייתי מספיק ברור בהתחלה. כן, החרדים צריכים להתגייס אבל לא למענינו אלא למענם. ויפה שעה אחת קודם.

21/02/2018